אז מתי הבנתי שאני כבר באמת, אבל באמת כאן?

זה לא קרה ביום אחד. זו תקופה, כבר לא מאד קצרה, שאני יודעת שעברתי את השלב הזה. השלב הזה של ההשוואה התמידית.
השלב של השאלה הזאת- ״ואם הייתי שם, מה הייתי עושה עכשיו״?
השלב הזה של המשפט שבא בכל מצב-״כמה זה היה עולה לי שם״?
השלב הזה, שכל מה שאני עושה, נעשה בהשוואה לחיים שם….
זהו. אני כבר לא מחכה שמישהו ייסע לשם כדי להביא לי משהו יותר בזול. אני לא משווה יותר מחירים ( לחשב בדולרים כל מחיר כבר הפסקתי מזמן….💰).
כבר קשה לי לדמיין את הטעם של המרק האסיאתי האלוהי שהייתי מכורה לו שם, והייתי אוכלת אותו לרוב בשבתות עם המשפחה הגרעינית שלי, אבל… אני מחכה בשקיקה למרק של אמא שלי, שהיא מכינה לנו כל שבועיים ביום שישי כשהמשפחה המורחבת נפגשת.
אני כבר לא נזכרת כל רגע בערגה בטיולים שערכנו שם, וכן, למדתי מה זה טיסות לואו קוסט, ויותר מזה- לא מאמינה שאני עושה את זה- אבל אני מחפשת צימרים לחופשות בארץ.
שישי בבוקר שלי הוא מרוץ מטורף בו אני מספיקה בפרק זמן של פחות מארבע שעות ,לשבת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה, ללכת ברגל, לקנות בסופר, לנקות את הבית, לכבס, לבשל, לעבוד על המחשב, ולדבר עם חברות בטלפון- יכולת מרתונית לא אנושית שישראלים ניחנים בה, בעקבות אימונים של שנים🏃‍♀️🏃🏻‍♂️.
ואז מגיע השקט והרוגע של יום שישי, בצהריים, והוא שווה את כל השבוע…😇
וכשהילדים מתפזרים כל אחד לענייניו, אני כבר לא מזכירה להם כמה שעות בילוי משפחתיים היו לנו שם. אני שולחת אותם לדרכם ומאושרת לראות אותם נהנים מחיים מלאים ושלמים.
אני בהחלט עייפה יותר, לחוצה יותר, ואפילו עצבנית יותר. אבל באופן פרדוקסאלי אני גם שלמה יותר, שלוה יותר והכי חשוב מסופקת יותר.
אז זאת אני, וזה לא קרה ביום אחד. אבל אני קמה כל בוקר, מסתכלת על הנוף המדהים מהבית החדש שלי ( וגם קצת של הבנק😉), ומסתערת על החיים, בלי לחשוב יותר ״מה היה אם״.
אני מאחלת לכל אחת מכן להגיע למקום הזה במהרה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *