אז למה חזרתי?

חברה טובה שחזרה לא מזמן סיפרה לי שבדרכה לישראל הוזמנה עם ילדיה הנרגשים בדרכם לישראל לתא הטייס. הטייס היה אדיב ונחמד ושאל אותם הרבה שאלות כששמע שהם חוזרים לישראל הוא שאל בהשתאות: למה???
ואז נזכרתי שבמהלך השנה האחרונה, נשאלתי עשרות פעמים את השאלה הזו. חברים, מורות, הורים של חברים של הילדים, שכנים, מוכר בחנות רהיטים, המעצבת של ארונות המטבח , חברים בעבודה, אפילו בראיון עבודה
בעצם, כמעט כל אחד שפגשתי במהלך השנה הזו, ויצא לי לספר לו ששבתי מרילוקיישן, שאל אותי למה?…
התשובה שלי היא- כי רציתי. כי רק פה אני מרגישה שייכת, ולמרות שאין יום בלי קיטורים, פה אני מרגישה בבית
ויותר מזה, פה בישראל, כל מהמורה שנתקלתי בה בדרך נפתרה.

איך? צעקתי. התווכחתי. התעקשתי. כתבתי מכתבים. נלחמתי, ובסוף הצלחתי.
ושם, בארה״ב, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם בירוקרטיות, עם שיחות ארוכות ומתישות עם נציגים של גופים בירוקרטיים. בסופו של דבר הייתי מאבדת את סבלונותי, מרימה קול, ואז האנגלית היתה מתחילה להשתבש לי, ואז היו מגיעים הילדים ואומרים לי: ״אוי לא, אמא, רק אל תתחילי להתעצבן עכשיו באנגלית״, מה שהיה גורם לי להקשיב לעצמי, ואז להתבלבל עוד יותר, עד שהייתי מתייאשת… מוכר למישהי?
אז למה חזרתי? כי בישראל אני מרגישה בבית. בית בו אני יכולה להיות אני, לטוב ולרע, להביע רגשות באופן חופשי, האוכל פה טעים לי, וגם כשאני מקטרת, מקבלים אותי בהבנה!