אני זוכרת- ממרומי הזמן שחלף

אני זוכרת את ההתחלה,

כשלא הכרנו כמעט אף אחד.

וגם אם הכרנו, זו היתה הכרות שטחית.

ובעצם, מצאנו את עצמנו מתחילים מההתחלה.

הצורך להרשים, להיראות בסדר,

להיות נוכחים במינון הנכון,

לעשות רושם ראשוני טוב.

אני זוכרת את התקופה בה הבית עוד לא היה קבוע,

אבל עשינו הכל בשביל שנוכל להרגיש בבית.

אני זוכרת שלילדים היה קשה.

קשה בלימודים.

קשה לבנות  קשרים חדשים.

וגם אם ידעו את השפה, עדיין היו צריכים להתרגל לקצב.

וגם כשהתחילו להכיר, היו לעיתים אכזבות.

אני זוכרת את התקופה שעוד לא ידעתי לומר מה אני רוצה.

לא היתה לי עבודה מסודרת,

והייתי צריכה להתחיל (שוב) מההתחלה.

וגם כשחשבתי שמצאתי לעצמי כיוון,

קרה שהבנתי שזה לא מה שחשבתי.

אני זוכרת את התקופה בה כל מה שקרה היה עבורי מעין סימן.

סימן שרע לי.

סימן שטוב לי.

העיקר שאוכל לתת לעצמי הסבר הגיוני לכל דבר שקורה לי,

במיוחד אם זה קרה ללא שליטתי.

אני זוכרת את התקופה בה שאלתי את עצמי אם עשינו את הדבר הנכון.

תקופה בה הייתי צריכה לבלוע רוק כשהילדים מגיעים הביתה עם חוויות

מאתגרות,

ולמצוא את הדרך לתת להם כוחות, כאשר בתוכי קיימות ספקות.

אני זוכרת טוב טוב את התקופה המורכבת הזו עת עברנו  לחיות בארה״ב.

והיינו צריכים להתחיל הכל מההתחלה.

אני זוכרת טוב טוב את התקופה המורכבת הזו עת שבנו לחיות בישראל.

והיינו צריכים להתחיל הכל (שוב) מההתחלה.

ומה שאני הכי אוהבת לזכור, זה את תחושת הסיפוק וההנאה מכיבושי הצלחה קטנים,

את תחושות החדווה והיצירתיות שהתחדשו והתחדדו כל פעם מחדש,

בזכות חוויות טובות והתקדמות איטית, צעד אחר צעד,

לקראת חיים חדשים ומלאים אותם בנינו במו ידינו,

עת נפתחו בפנינו דלתות חדשות,

כל פעם מחדש🙏🏻

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *