האתגר החברתי בחוויית השיבה לארץ – בנימה אישית

*פוסט שפורסם בקהילת "הבית לשבות לישראל" והועתק כפי שהוא לכאן:

אני כותבת לכן את הפוסט הכי כנה שכתבתי עד כה. ומי שכבר מכירה אותי, ואת הכתיבה שלי, יודעת שכנות היא ערך אצלי.
מאז שעלה השבוע פוסט מרגש, ואחד הטובים שעלו פה בקבוצה, ובעקבות שיחות אישיות, עם מספר נשים אשר שבו לאחרונה, מצאתי את עצמי משקיעה מחשבה רבה בנושא תחושת הבדידות שקיימת עם השיבה לישראל.
אני חושבת, ואתן רשאיות לחלוק עלי, שאת התחושה הזו חשים בעיקר עם השיבה לישראל, ופחות במעבר לחו״ל, בקהילות ישראליות גדולות, שכן בחו״ל יש נטיה של הקהילה לקלוט את התושבים החדשים ולא לתת להם לחוש לבד.
לעומת זאת, כשחוזרים לישראל, ״נקרעים״ מקהילה חמה ואוהבת, ומגיעים מלאי ציפיות לשוב לחיק ידיים אוהבות של משפחה וחברים, שאכן בזמני הביקורים, זמינים עבורנו כי הם יודעים שבאנו לזמן מוגבל, ואנו אף נחשבים למעין ״סלבס״ – אלו שהעיזו לטעום את השינוי ולחיות בחו״ל.
אבל כשאנו שבים, אנחנו מהר מאד נחשבים מחדש לישראלים, הרבה זמן לפני שאנו, השבים, חשים זאת בעצמנו.
ואז נוצר פער בין מה שאנו מרגישים לבין היחס כלפינו.
ויותר מכך, המקורבים אלינו, שכל כך התגעגעו וציפו לשובינו, המשיכו בחיים שלהם בתקופה שלא היינו כאן. אז גם אם הם מאד שמחים ששבנו, אנחנו כבר לא חלק משגרת חייהם וגם לא חלק משגרת הבילויים שלהם.
ובנוסף, גם אנו עוברים שינויים, מגיעים עם פרספקטיבה שונה על החיים, ומביטים בעיניים מרוחקות יותר על מקרובינו, ומגלים לעיתים שזה כבר לא מתאים.
מה שאני מנסה לומר, הוא שתחושה של בדידות היא טבעית. היא חלק מהתהליך שאנו עוברות . וזה נורמאלי לחוש כך, גם כשאנו עדיין מוקפות באנשים שאוהבים אותנו. וגם אם הם אוהבים, הם לא תמיד מבינים מה עובר עלינו.
תאמינו לי, הייתי שם. ואפילו ארגנתי מסיבת פורים אצלי בבית לכל החברים בשנה הראשונה לשובנו. ועשיתי זאת מתוך תחושה של חוסר שייכות, ואמונה שהמסיבה הזו תשנה משהו בתחושות שלי.
ואגלה לכן סוד- היא לא שינתה כלום. אבל היא כן חידדה לי מי חשוב לי, ולמי אני חשובה. מי עדיין ראויה להיות חברה שלי, ומי רואה בי חברה שלה.
ומאז עברו מים בנהר, והכרתי חברות חדשות, והשקעתי בחברויות ותיקות שחשובות לי, ועדיין, כאשר יש ארועים בית ספריים של הבן שלי שחזר לארץ ישר לתיכון, אני ובעלי משתדלים להגיע אליהם יחדיו, כי אני לא מכירה אפילו הורה אחד בשכבה שלו, מאחר ובגילאים האלו כבר לא מכירים את ההורים, ולא נעים לי להיות לבד.
ונקודה אחרונה עליה אני רוצה לדבר, שקשורה לאותו הנושא- יש בישראלים משהו שלא חוויתי בחו״ל- איזה מין צורך להראות שהם ״שבט״. שהם ״חבורה״. כשהגעתי לארץ ונכנסתי לפגישת הכרות של הורי כיתה א׳ של הבן הצעיר שלי, כל ההורים שהגיעו מאותו הגן ישבו ביחד, וניסו להפגין כח מעצם ההסטוריה המשותפת שלהם. אני, שהגעתי לבד, והייתי חדשה לחלוטין, חשתי מעט מאויימת מכך, ולא שייכת. ובדיעבד- האמא שנראתה לי ״מלכת הכיתה״ של ההורים היא האמא הכי מוזרה ולא ״מחוברת״, האמא שנראתה לי הכי ״חלשה״ היא אישה עוצמתית שאני היום מאד מעריכה, וחלק גדול מהאימהות היום חברות טובות שלי, ואם לא טובות אז שוררת ביננו הערכה גלויה ויחסי גומלין. אבל ההכרות האמיתית הזו לקחה זמן, ודרשה סבלנות ואנרגיה לא מועטה להשקעה.
אז עד שתגענה לשלב הזה, אני ממליצה להעזר בקהילה המדהימה הזו. בואו נמשיך וניתן האחת לשניה כח. אני גאה בנשים שמפרסמות את עצמן בפוסט ההכרות שפרסמתי היום, ומעריכה את הכנות שלהן ואת הרצון האמיתי שלהן לבנות לעצמן חיים חברתיים מעשירים ואיכותיים. אני מודה, שאני לא יודעת אם לי בזמנו היה את האומץ להודות בכך באופן פומבי. אז בדרך עקיפה הקמתי לי קהילת פייסבוק שתאפשר לי מקום בטוח, מבין ומכיל, והנה היא כאן היום.
אז היום יש לנו קהילה של נשים אשר שבות לישראל, ויש להן הרבה מן המשותף למרות שהן באות ממקומות שונים בעולם, וכל אחת חוותה חוויות שונות לחלוטין, והיא פלטפורמה נפלאה לחיבורים ויצירת קשרים על בסיס גורם משותף ומשמעותי בחיים של כל אחת מאתנו- החיים בחו״ל והשיבה לישראל.
אז השתמשו בה, תכירו דרכה ותתחברו דרכה.
אתן מוזמנות להצטרף לקומץ הנשים המקסימות שהציגו עצמן היום בפוסט ההכרות שפרסמתי ושיישאר נעוץ בהודעות של הקבוצה. ואם לא לכתוב על עצמכן, אז לפנות באופן פומבי או פרטי למי שמתאימה לכן. שותפות גורל ונושאים משותפים הם בהחלט בסיס להיווצרות של חברות טובה, בונה ומעצימה.
אז שיהיה לכן בהצלחה💞

להצטרפות לקהילת "הבית לשבות לישראל":

https://m.facebook.com/groups/2165159700409061

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *