הייתי שם- בשלבים השונים שאנו עוברות עם המעבר לארץ

הייתי שם. עברתי את זה. את ההתלבטות אם ומתי לחזור.
הייתי שם. כשהגיעה ההחלטה הנחרצת שחוזרים. ואז מתחיל מחול השדים- ההודעה למשפחה ולחברים, ההודעה לילדים, מכולה, טפסים, קניות, אריזות, פרידות.
הייתי שם. בימים האחרונים לפני העזיבה את הבית שם, מעבר לים. כשיום ולילה מתחברים, כשאין הפסקה של שניה בראש- מה עוד לקנות, מה לארוז, מה לתרום וממה להעביר לחברים יקרים שנשארים מאחור. ממי נפרדתי, ולמי צריך עוד לתת מתנה.
פרידות אחרונות, התרגשות מטורפת, שבתוכה מהולים פחד גדול ביחד עם תקוה וציפיה לקראת החיים החדשים.
ואז… הופ עולים למטוס, ופתאם הגענו לעולם המקביל. לעולם האמיתי שלנו החל מרגע הנחיתה.
הייתי שם. בהתרגשות העצומה בשדה התעופה. בחיבוק האוהב של המשפחה, החברים וכל המכרים. בקוטג׳ הראשון, בבורקס הראשון, בפלאפל הראשון. בארוחה המשפחתית הראשונה, בארוחה הראשונה בה ארחתי את המשפחה והחברים בבית החדש. כאן בישראל. בהתרגשות העוצמתית והאהבה העצומה שמקיפה את כל המשפחה.
הייתי שם. כשההתרגשות הראשונית שוכחת. כשהעליה ההמונית לרגל לפגוש את התושבים החוזרים הולכת ומתמעטת, כשכל מי שפוגשים ברחוב שואל ״למה חזרתם״, כשלילדים נעשה קצת משעמם והם עדיין לא מכירים הרבה חברים חדשים, כשהעניינים הבירוקרטים לא מסתדרים כמו שצריך, כשמגלים שהחיים בישראל הם לא חופשה שנתית של חודש בישראל, כשהחברים שם עוקבים בעניין ולא מאמינים שקצת קשה לנו, וכשהחברים כאן לא יכולים להבין מה עובר עלינו.
והייתי גם כבר בשגרה. אחרי חודשים רבים. הייתי בשלבים השונים של ההתאקלמות. כשלילדים כבר יש חברים, והם שולטים בחומר הלימודי. כשהמפגשים החברתיים והמשפחתיים נמצאים במסלול קבוע. ויש ימים טובים. ויש ימים פחות טובים. אבל אלו הם החיים. החיים שבחרתי. במקום שבחרתי. למדתי לקבל בהבנה כל סיטואציה שמייצגת באופן סמלי את החיים בישראל. למדתי לכעוס מהר מאד, ולהרגע באותה המהירות. למדתי לחייך גם למצבים מתסכלים, ואף לצחוק עליהם. למדתי לנהוג באסרטיביות ישראלית. גם בכביש וגם בחיים.
והכי חשוב, למדתי להוקיר תודה על ההתנסויות שעברתי בחיים, על האפשרויות שניקרו בדרכי להתנסות בתרבויות שונות, ועל היכולת לבחור היכן, כיצד ואיך לחיות את חיי.
מוקדש לכל השבות, ובעיקר לאלו שנמצאות בתקופה שהאופוריה הולכת ונעלמת, ומגלות שיש מהמורות בדרך.
זה זמני. זה יסתיים. זה יישאר כפרק בספר ההסטוריה של חייכן. השגרה הברוכה תגיע, והחיים ייכנסו למסלול. לא עכשיו, לא מייד אבל זה יגיע. ובינתיים שווה לנסות לצבור ולהנות מהחוויות הטובות שאנו פוגשות בדרך. ויש כאלו. כל יום. אני יודעת. הייתי שם?
ובתמונה- אוירת חג. אוטוטו אנחנו שם ☺️❤️

 

 

*הכותבת היא שרי מחלב גורן, עובדת סוציאלית קלינית ומנחת קבוצות, מייסדת ובעלת "מיזם הבית לשבים לישראל".ב:עלת נסיון של 20 שנה בטיפול, אימון והנחיית קבוצות בתחומים אלו:

  • קבלת החלטות.
  • התמודדות בתקופות של מעברים ורילוקיישן.
  • התמודדות עם פרידות.
  • העצמה אישית, הורית ומשפחתית.
  • הדרכת הורים.
  • בריאות האישה (הריון, לידה, פוריות, גיל המעבר).

נסיון בעבר:

-מרכזת התחום הטיפולי במרכז לבריאות האישה מחוז שרון שומרון – שרותי בריאות כללית.

-מנהלת ומנטורית של קבוצות התמיכה בעמותת עמדא.

-הנחיית עשרות קבוצות תמיכה בתחום השיבה לישראל, רילוקיישן, אימהות לאחר לידה, ומטפלים עיקריים.

-מאות טיפולים/ אימונים  והדרכות הורים בתחומי בריאות האישה, קבלת החלטות, רילוקיישן, חזרה לישראל,והתמודדות בתקופות של מעברים.

 

למידע נוסף:

להצטרפות לקהילת הפייסבוק "הבית לשבות לישראל"

לרשימת הטבות של נותני שרותים המתמחים בשיבה לישראל

לקבלת ייעוץ, תמיכה וליווי בתהליך השיבה לישראל

לרשימת הרצאות, מפגשים וסדנאות לתושבים החוזרים