הרהורים לגבי המצב הבטחוני בארץ

אני רוצה לשתף אתכן בהרהורים שהיו לי השבוע בקשר למצב הבטחוני בארץ.
גילוי נאות- אני לא גרה בדרום, לא בעוטף עזה, ולא בצפון. אני גרה באזור השרון, אחד האזורים שנחשבים להכי ״בטוחים״ בארץ, והאמת שעד השבוע חשבתי שהוא הבטוח ביותר ואף אכזבתי את ילדי שדאגו להזכיר לי השבוע שהבטחתי להם שאנחנו לא נזכה לאזעקות ובטח שלא לחוות טילים… אז הבטחתי…. ויותר לא אבטיח מה שאני לא יכולה לקיים….
ואחרי התנסות אחת, בה הבנתי עד כמה, אנו תושבי המרכז והשרון לא ערוכים לאזעקות (או לפחות אני) הערכתי נתונה יותר מתמיד לתושבי הדרום ועוטף עזה שאורח חייהם לא הגיוני בכלל…
במקרה האישי שלי, בעלי היה בדרכו לשדה התעופה כשהאזעקה הושמעה, כך שהייתי המבוגר האחראי היחיד בבית, וגם הערה היחידה בבית, ולקח לי כחצי דקה להפנים שמה שאני שומעת זו אזעקה וצריך לעשות משהו בנידון.
אם לסכם את החוויה בקצרה, לקח לי כארבע דקות לאסוף את הילדים ולסגור את דלתות הברזל של חלון הממד, שמודה, עד אותו הרגע לא התייחסתי לקיומן, ובטח שלא ידעתי כמה מסורבל לסגור אותן כשאתה מתייחס לראשונה לקיומן ( ושמעתי על מספר מכרות שלי שהתיישבו בחדר הממד, סגרו את הדלת ואפילו לא חשבו על סגירת דלתות הברזל של החלון).
ולחשוב שתושבי הדרום מתארגנים תוך 20 שניות…
אבל מה באמת העסיק אותי השבוע?
נזכרתי באזעקה הראשונה במבצע צוק איתן. היינו בחופשה בישראל, והאזעקה הראשונה שהיתה בישראל תפסה אותנו במרכז שרונה בתל אביב באמצע הרחוב.
אני בעיקר זוכרת שהייתי בלחץ, ושהילדים שלי צחקו עלי על התגובות הלחוצות שלי. גם אז התארחנו אצל המשפחה שרובה גרה באזור השרון כך שבהמשך המבצע כמעט ולא נתקלנו באזעקות. וכשחזרנו לביתנו בארהב, במשך תקופה ארוכה, כל רעש חריג כמו אופנוע בכל זאת היה מקפיץ אותי….
מה שהכי זכור לי מהתקופה ששבנו לארהב היה תחושת האשמה והבגידה שאני ״נוטשת״ את ישראל לבד במערכה. היה לי מאד קשה להיפרד מישראל באותו הביקור, ויותר קשה להמשיך ולעקוב לאחר המבצע מרחוק. הרגשתי לא בסדר שאני לא נמצאת שם לשאת בנטל ההתמודדות, ולא משנה העובדה שלא היה לי במשפחה באותו הזמן שום בן משפחה בגיל של חייל או איש מילואים, כך שלא באמת היתה לי דרך לחוש שאני תורמת למדינה באותו הזמן.
והפעם, אני כאן, והאזעקה אמנם הפתיעה אותי ותפסה אותי לא מוכנה, אך מצאתי את עצמי הרבה פחות לחוצה מאשר הייתי כשתפסה אותי האזעקה במבצע צוק איתן כ״תיירת״.
כלומר, באופן לא מודע, אתה מקבל בהבנה את מצבך, כשאתה מרגיש שייך.
באזור שלי, שבסופו של דבר לא נפגע, השגרה לא הופרעה בסופו של דבר, ועם הרדיו ברקע לאורך כל היום, פיזרתי את הילדים ונסעתי צפונה להמשיך את יום העבודה המתוכנן. והרדיו והטלויזיה המשיכו לעבוד כמעט 24/7 בימים האחרונים, כי גם ילדי המתבגרים הביעו עניין בנעשה, אך החיים נמשכים כרגיל ( שלא כמו בדרום ובישובי עוטף עזה מן הסתם, שגם סיגלו לעצמם באופן הזוי אורח חיים מסויים עם האזעקות והטילים).
מה שאני רוצה לומר בסיכומו של דבר, הוא שכשאתה אורח, או שומע מרחוק, איכשהוא הכל נראה מאיים יותר. וכשאתה חלק , אתה ככל הנראה משתמש במנגנוני הגנה שמאפשרים לך להמשיך ולחיות את חייך בצל החיים הלא הגיוניים בה אנו חיים פה, בישראל.
ואני באופן אישי, מרגישה שלמה יותר שאני כאן, דווקא בימים מעין אלו…
אלו הן התובנות והחוויות שלי.
אני שולחת שוב חיבוק וירטואלי הן לתושבי עוטף עזה ודרום הארץ, והן למשפחת וולף, תושבי משמרת וכל גוש תל מונד שחוו על בשרם אסון כואב ומפחיד, והלוואי ולא נזכה יותר להפתעות מעין אלו בשום אזור בישראל??
(ובתמונה, חלון הממד שלנו, שצריך להודות עליו, כי אפילו את זה אין לכל אחד)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *