הרהורים של אחר הצהריים שלווים ביום שישי בישראל:
טעמתי את מה שנראה תמיד כ״החיים הטובים״.
טעמתי את טעם השלווה והרוגע שיש בחיים בפרוור אמריקאי.
טעמתי את טעם הריגוש שיש בהכרויות יוצאות דופן עם אנשים מתרבויות זרות ומעניינות.
טעמתי את טעם האושר והסיפוק באינסוף טיולים ונופים שלא יכלתי לדמיין שאזכה לעשות.
טעמתי את טעם הנוחות בחנויות מתוקתקות ויפיפיות, אשר פתוחות בכל יום כולל בסופי שבוע.
טעמתי את ההנאה והקלות ברכישת מוצרים ע״י לחיצה על מקלדת מהיום להיום או מקסימום למחר.
טעמתי את היופי בשכונה יפיפיה עם שכנים מאירי פנים.
טעמתי את תחושת הבטחון של לעמוד בתור ללא חשש.
טעמתי טעם של חוק וסדר בארועים המוניים.
טעמתי, ורציתי לחזור.
רציתי לחזור כי טעמתי את תחושת הגעגועים, מאלו שלא מרפים. למשפחה, לחברים, למקומות , לטעמים…
טעמתי את טעם חוסר האונים והדאגה לקרובי משפחה חולים בצד השני של העולם.
טעמתי גם את התחושה של חוסר חיבור וחוסר שייכות למקום, לחגים, לתרבות…
טעמתי את תחושת חוסר האונים מול בירוקרטיה מסורבלת ורשויות ענק מולם קשה להתנהל.
טעמתי תחושה של חוסר בטחון בארוע אנטישמי בבית הספר של אחד מילדי.
טעמתי גם מפגש מאיים עם שוטר אמריקאי בשל עבירת מהירות על הכביש.
טעמתי את כל אלה.
והתגעגעתי .
התגעגעתי לאינטנסיביות, לעשייה, ולאקשן שבחיים הישראלים.
התגעגעתי למפגשים עם אנשים אהובים , מאותה התרבות, כאלו שמיד מבינים…
התגעגעתי לטיולים במקומות מוכרים עם זכרונות ילדות ומורשת תרבותית והסטורית שנוגעת בנימי נפשי.
התגעגעתי לחנויות הקטנות ברחוב, ואלו שהמוכרים מוכרים לי כבר שנים ושמחים לקבל את פני.
התגעגעתי לשכנים שמעבר לחיוך נותנים גם סוכר כשצריך ועוגה כשחולים, שדואגים אם לא ראו את פני כמה ימים….
התגעגעתי לביורוקרטיה הישראלית בה אפשר להתעקש, ולנדנד, להתווכח בעברית ולהגיע למנהל…
התגעגעתי לספונטניות וליכולת לעשות מה שרוצים בכל רגע נתון.
התגעגעתי לאפשרות לעבוד ולחוש סיפוק מעשייה וקבלת שכר על עשייתי.
התגעגעתי לשעה הזו, שבה אני כותבת את השורות האלו. השלווה בשעות המעטות והקסומות האלו של שישי אחר הצהריים בישראל
ובזכות ההתנסויות שנקרו בדרכי, והטעמים שזכיתי לטעום, אני יודעת, שלי נותר רק להודות, על היכולת לטעום, על זכות הבחירה, ועל היכולת לקבל החלטות 
