טקסי סיום שנה

אני זוכרת את הגאוה לראות את הבת שלי מחזיקה את דגל ישראל בין שלל דגלי העולם בכיתה ההומוגנית שלה (לפחות בעמק הסיליקון, הרבגוניות מכל העולם באמת מדהימה).

זה היה בסיום השנה הראשונה לרילוקיישן כשהשפה האנגלית רק החלה לפרוץ באופן שוטף מגרונה.

אני זוכרת את הסדר המופתי בטקס, את השקט בקהל. את העמידה של הילדים בשקט מוחלט בלי לזוז לאורך כל הטקס (ילדים בכתה ב׳) כשדגל ארה״ב מתנוסס מאחוריהם על הבמה.

אני זוכרת את ההתרגשות והאושר שלי כאמא על סיום שנה ראשונה בחו״ל כשסוף סוף התחלנו להרגיש ניצנים של התאקלמות.

והנה השבוע נכחתי שוב בטקס של אותה הילדה. הפעם בישראל. סיום כתה ז׳. ערב שורשים מדהים ומרגש שלא היה מבייש מסיבת סיום של כתה י״ב.

רק שהפעם, הערב כולו היה בעברית. ולאורכו שמענו סיפורי גבורה. סיפורי חיים אמיתיים של סבים וסבתות של תלמידי השכבה שהוקראו על ידי נכדיהם. שמענו שירים ישראליים ״של פעם״. כאלו שמחזירים אותנו תמיד לתחושות של מחוזות ילדותינו…

השירים והסיפורים בערב הזה, ואווירת הקונזנזוס שהוא הצליח לייצר בקרב מאות אנשים שנכחו בו, הוציאו אותנו לרגע מהכאוס היומיומי, ושאבו אותנו לתחושות הכי שורשיות, והכי קיומיות שלנו, והשרו עלי תחושה של רוגע פנימי וגאווה לאומית.

ונכון, היה פחות שקט בקהל (ואפילו מחיאות כפיים וקריאות תמיכה רמות, מה שלא היה קורה לעולם בארה״ב ), והיה פחות שקט מאחורי הקלעים, והשמועות אמרו שהיו מאחורי הקלעים גם קצת ויכוחים וריבים, וקולן של המורות נשמע רם יותר מאלו של המורות בארה״ב, אבל היה משהו קסום באווירה המשותפת שנוצרה בערב הזה.

בסיומו של הערב חשתי, מה שלצערי אני לא תמיד מצליחה לחוש בחיי היומיום לאחרונה, סוג של תחושת לכידות ואחידות, ואף מחוייבות הדדית לסובבים אותי ולאדמה עליה אני דורכת.

כשאני קוראת את מה שכתבתי אני רואה את האמביוולנטיות שתלווה אותנו ככל הנראה תמיד.

ואני שמחה, שנפלה בחלקנו ההזדמנות לטעום חיים אחרים. אני מוקירה את העובדה שילדיי ראו מספר צדדים של העולם, ובבוא הזמן, כשיהיו גדולים, הם ידעו לבחור לעצמם את דרך החיים שמתאימה להם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *