סיפור החזרה שלי לישראל

סיפור החזרה שלי לישראל:
(ומחכה לשמוע את שלכן/ם – המעוניינים/ות לשתף, אנא כיתבו לי בפרטי)
שמי שרי מחלב גורן, נשואה לגיא, ואמא ל 4 ילדים, ואני מנחת קבוצות, מלווה מנחי קבוצות ועובדת סוציאלית קלינית במקצועי.
שבתי לישראל ביולי 2017 לאחר 4 שנים בהן חייתי בסאניוויל, ארה״ב. הילדים. בזמן השיבה עלו לכיתה א׳, ו׳, י׳ ושנת שרות.
היו לנו 4 שנים נפלאות. הכרנו המון אנשים נפלאים, טיילנו המון, למדנו על עצמנו המון דברים חדשים וחיזקנו את הקשרים הבינאישיים בתוך המשפחה הגרעינית.
כשעזבנו את ישראל החלטנו מראש שנישאר בארה״ב 4 שנים עד סיום כיתה י״ב של ביתנו הבכורה, ועם זאת פתחנו את נושא השיבה ביננו לדיון.
הודאות של חזרתה של הבכורה לשנת שרות (בצופים, דרך גרעין צבר), הרצון לשוב וחיק המשפחה המורחבת, והתחושה של חוסר סיפוק מקצועי שלי, הביאו להחלטה גורפת שאנחנו שבים לישראל.
חשבנו שיהיה קל. 4 שנים מחוץ לישראל זה כלום. נחזור לנקודה ממנו הפסקנו. זה מה שחשבנו.
אבל החלטנו לשוב לישוב חדש לנו- רעננה, וזאת מכמה סיבות:
א. חיפשנו ישוב בו ישנה תיכון ומגמה ספציפיים עבור הבן השני שלנו ששב לישראל בכיתה י׳, כך שבעצם התחלנו מאפס את החיים בישראל. עשינו ביקור מקדים עם הבן, הוא נבחן לכמה בתי ספר, ולבסוף החלטנו על בית ספר מסויים, כשהשיקול העיקרי בסופו של דבר היתה האוירה הקסומה בבית הספר ובעיר רעננה.
ואנחנו אכן מאושרים ושלמים עם החלטתינו מבחינת החינוך.
ב. חזרנו עם ילדים יחסית בוגרים. העדפנו עיר בה יש מקומות בילוי, מקומות עבודה לנוער וצופים (תנאי שהילדים הציבו לנו). מסיבות אלו ונוספות, ישוב קהילתי שהיה מצויין לנו כהורים לילדים קטנים, פחות התאים לנו כששבנו, ולכן לא שבנו לאותו מקום אהוב בו חיינו לפני המעבר,למרות שחיכה לנו שם ביתינו האהוב.
לגבי עצמי, ידעתי שלא אשוב להיות שכירה במקצועי. במהלך החיים בחו״ל הצלחתי לראות את החיים בישראל מנקודת מבט אחרת ולמרות שרציתי מאד לשוב לישראל, בעיקר בשל חוסר סיפוק עצמי בחול, לא ידעתי לאן אני חוזרת מבחינה מקצועית.
הכניסה שלנו לארץ התחילה ברגל שמאל. אחרי עשרות לילות ללא שינה עוד בארה״ב, ובעזרת הורים וחברות, חתמנו חוזה על בית שבסופו של דבר הפך את תקופת השיבה שלנו לסיוט. למדתי, שלחתום על חוזה שכירות מרחוק, זה צעד אמיץ, וצריך לדעת כיצד לעשות אותו נכון. לאחר חודש קשה מנשוא, החלטנו לארוז שוב את כל הציוד שלנו, דקה לאחר שפרקנו אותו, להדחיק את הדאגה מהנזק הכלכלי שנוצר, ולעבור לבית אחר בו נוכל לחיות בשקט ובשלווה.
עברנו לשכונה חדשה בשכירות, היינו מרוצים מאד, ולאחר שנה אף מכרנו את הבית שהיה ברשותנו לפני הרילוקיישן ורכשנו דירה בשכונה.
קושי נוסף בו נתקלנו- גילינו, שלא כמו בעת ביקורינו בארץ, כאשר החברים היו מתייצבים לפגוש אותנו במועד בו הקצבנו להם, כשאתה חוזר לצמיתות כולם שמחים שחזרת, אך בפועל לא קל למצוא זמן להיפגש.
גילינו, שכאשר אתה חוזר לארץ, אתה הופך להיות מובן מאליו, ואם אתה רוצה חיים חברתיים, אתה צריך לעבוד לשם כך. לא לחכות שיפנו אליך. ליזום, להזמין, ולקבוע עם חברים ותיקים וחדשים.
גילינו גם, שבאופן טבעי, חברי ילדות של הילדים, בגרו, המשיכו בדרכם, ולא עם כולם הקשר חזר להיות כפי שהיה לפני הרילוקיישן.
גילינו אף אותו הדבר , גם עם חלק מהחברים הבוגרים שלנו.
בנוסף, תוך כדי תהליך השיבה לישראל גיליתי שאין מקום שמאגד עבורי את כל המידע לקראת השיבה, החל מעניינים בירוקרטיים ועד מהמורות רגשיות, עזרה בהתאקלמות יומיומית ועוד… ההתארגנות שלנו היתה מאד מבולגנת וניזונה משמועות ומידע שאספתי מחברים לגבי הצעדים שעלינו לנקוט לקראת השיבה לישראל. החזרה שלנו היתה מאד לא מאורגנת, ועם טעויות שעלו לנו בהוצאות מיותרות ובאנרגיה שלילית מיותרת.
מבחינה מקצועית שלי, מצאתי את עצמי בתחילת הדרך בישראל תקועה (שוב, כמו בארה״ב).
לקח זמן, כמעט שנה,עד שאזרתי אומץ, והחלטתי לנצל את כישורי כאשת טיפול, ועם הידע והנסיון שצברתי עם חזרתי לישראל הקמתי את "מקום להרגיש – הבית לשבים לישראל back2Israel “במטרה ללוות, להעצים, לתמוך ולסייע לתושבים החוזרים ולעולים החדשים בשלבי הקליטה השונים בארץ, הן מהבחינה המעשית, והן מהבחינה הרגשית, החל מרגע ההתלבטות אם לשוב לישראל ועד התאקלמות מלאה.
החלטתי להשתמש בנסיון שלי, הן בחוויות הטובות והן באלו שפחות, ולהפוך אותו לעיסוקי העיקרי בשילוב עם מקצועי כאשת טיפול ומנחת קבוצות.
צעד שמאד עזר לי להתמקד, היה השתתפות בקורס הממומן ע״י משרד הקליטה כחלק מזכויות התושבים החוזרים.
והנני כאן. בנקודה הזו, כמעט 3 שנים מאז השיבה לארץ, מחובקת בחיק משפחתי, מוקפת בחברים חלקם ותיקים וחלקם חדשים ומאושרת מהמיזם שהקמתי, שדרכו אני מנסה להקל ולתת לשבים לישראל חוויה מוצלחת ועוצמתית יותר ממה שהיתה לי.
שלא יהיו אי הבנות, בחיים, כמו בחיים, יש ימים קשים , עליות ומורדות, התלבטויות, תסכולים ואכזבות. אך אני מאמינה בעבודה קשה אישית לשם הפיכת כל חוויה ללימידה והעצמה אישית!
סיפור השיבה שלי בקצרה. אשמח לשמוע את שלכן .
*אה, ושכחתי להזכיר, בארץ אימצנו 2 כלבות, אחת, מיד עם שובנו ארצה, והשניה , לאחרונה, מה שמאד הקל על הילדים את תהליך ההתאקלמות והכניס הרבה אושר, מקור נחמה בימים קשים ושמחה לביתנו (בחו״ל לא היתה לנו אפשרות על פי חוזה השכירות שהיו לנו).