סיפרו לי

סיפרו לי. אבל לא יכלתי להבין את זה לפני שהגעתי לשלב הזה. כשהייתי כולי בהתרגשות לקראת משהו שכל כך חיכי תי לו – החזרה לישראל.

סיפרו לי שלא קל להחליט את ההחלטה הזו. ושיהיו הרבה חששות. אבל לא יכלתי להבין את זה לפני שהגעתי לשלב הזה.

סיפרו לי על מחול השדים שמתחולל לאחר ההחלטה- ההודעה למשפחה ולחברים, ההודעה לילדים, מכולה, טפסים, קניות, אריזות, פרידות.

אבל לא יכלתי להבין את זה לפני שהגעתי לשלב הזה.

סיפרו לי על התקופה הסמוכה למועד העזיבה את הבית שם, מעבר לים. כשיום ולילה מתחברים, כשאין הפסקה של שניה בראש- מה עוד לא סידרתי, לאן עוד הזמנתי תור, מה עוד לקנות, מה לארוז, מה לתרום וממה להעביר לחברים יקרים שנשארים מאחור. ממי נפרדתי, ולמי צריך עוד לתת מתנה. אבל לא יכלתי להבין את זה לפני שהגעתי לשלב הזה.

סיפרו לי על מסיבות ורגעי פרידה אינסופיים , מאנשים, ממקומות, מזכרונות, מתאריכים… סיפרו לי על התרגשות מטורפת, שבתוכה מהולים פחד גדול ביחד עם תקוה וציפיה לקראת החיים החדשים. אבל לא יכלתי להבין את זה לפני שהגעתי לשלב הזה.

סיפרו לי על ההלם שמגיע עת נוחתים בצד השני. שלמרות שאנחנו מכירים אותו, כבר שכחנו איך להיות חלק ממנו, ולא כצופים מהצד.

על ההתרגשות העצומה של הסובבים אותנו. על החיבוק האוהב של המשפחה, החברים וכל המכרים לאחר שמגיעים. על הקוטג׳ הראשון, הבורקס הראשון, הסופגניה הראשונה (כבר אפשר להשיג במאפיות בארץ ). על הארוחה המשפחתית הראשונה, על הארוחה הראשונה שאנחנו מארחים בבית

שלנו, פה בישראל.

סיפרו לי שמגיע השלב שההתרגשות הראשונית שוכחת. שהעליה ההמונית לרגל לפגוש אותנו, החוזרים, הולכת ומתמעטת עם הזמן והשגרה, שכל מי שפוגשים ברחוב שואל ״למה חזרתם״, שלילדים נעשה קצת משעמם והם עדיין לא מכירים הרבה חברים חדשים, שהעניינים הבירוקרטים לא מסתדרים תמיד בקלות, שמגיע הרגע ונופל האסימון שהחיים בישראל הם לא חופשה שנתית של חודש בישראל, שהחברים שם עוקבים בעניין ולא מאמינים שקצת קשה לנו, וכשהחברים כאן לא יכולים להבין מה עובר עלינו.

אבל לא יכלתי להבין את זה לפני שהגעתי לשלב הזה.

וסיפרו לי גם שבסוף מגיעה השגרה. אחרי תקופה ארוכה. וזה קורה בהדרגה. שלאט לאט מתחילים להרגיש ניצני התאקלמות.

שלאט לאט אוספים עוד חוויה חיובית ועוד אחת. ופתאום מגלים שכבר כמה ימים דווקא טוב לנו, ורגיל לנו…

שלילדים כבר יש חברים, והם שולטים בחומר הלימודי. שהילדים כבר מדברים עברית וכותבים עברית. שהמפגשים החברתיים והמשפחתיים נמצאים במסלול קבוע. ויש ימים טובים. שאנחנו פחות ופחות עסוקים בהשוואות.

ושיש גם ימים פחות טובים. כמו בכל מקום בעולם. אבל אלו הם החיים. החיים שבחרתי. במקום שבחרתי.

אז למדתי לקבל בהבנה כל סיטואציה שמייצגת באופן סמלי את החיים בישראל.

למדתי להתעצבן מהר מאד, בקצב ישראלי, ולהרגע באותה המהירות, בקצב ישראלי.

למדתי לחייך גם למצבים מאתגרים ומתסכלים, ואף לצחוק עליהם.

למדתי גם לצחוק על עצמי. על הדרך בה אני חווה לפעמים סיטואציות מסויימות, ואז הכל נראה לי פחות קשה.

למדתי לנהוג באסרטיביות ישראלית. גם בכביש וגם בחיים.

למדתי להיות פתוחה כשמתאים לי, ולשים גבולות כשלא מתאים.

והכי חשוב, למדתי להוקיר תודה על ההתנסויות שעברתי בחיים, על האפשרויות שניקרו בדרכי להתנסות בתרבויות שונות, ועל היכולת לבחור היכן, כיצד ואיך לחיות את חיי.

מוקדש לכל השבות/ים, ובעיקר לאלו שנמצאות/ים בתקופה שהאופוריה הולכת ונעלמת, ומגלות/ים שיש מהמורות בדרך, ושאמנם הן/ם חזרו הביתה, אבל בגלל שטעמו חיים אחרים, לא הכל נראה כפי שחשבו שיהיה.

אז חשוב לי לומר לכן/ם:

זה זמני. זה יסתיים. זה יישאר כפרק בספר ההסטוריה של חייכן/ם. השגרה הברוכה תגיע, והחיים ייכנסו למסלול. לא עכשיו, לא מייד אבל זה יגיע. ובינתיים, כדאי לנסות לצבור ולהנות מהחוויות הטובות שאנו פוגשות/ים בדרך. ויש כאלו. כל יום. אני יודעת. כי סיפרו לי, וגם כבר הייתי בשלב הזה