על האינטנסיביות של החיים בישראל

הלילה בעלי טס לחו״ל. וכשהוא יצא מהבית נזכרתי בפעם הקודמת שהוא טס, וזה היה בלילה שנפל טיל באזור השרון. וזה היה בסך הכל לפני פחות משלושה
שבועות. ואז חשבתי כמה עברנו מאז:
אוירה של כמעט מלחמה, טילים,הפסקות אש, מערכת בחירות סוערת, מדגם
שמבשר על מהפך, תוצאות אמיתיות, אשתו של הנשיא עוברת ניתוח השתלת ראות,
חללית ישראלית שהתרסקה על הירח, לא יתקיים ארווזיון בישראל, כן יהיה
אירוויזיון בישראל, אווירת הטרפת של פסח, ואת כל זה עוברת מדינה שלמה על
כל גווניה ביחד, במשותף, אם רוצים ואםלא רוצים.
ובמישור האישי- בת חיילת שנשארת שבת, בן שהתחיל את תקופת בחינות הבגרות והמתכונות, טיולים שנתיים במסגרת בתי הספר. מסע ישראלי/טיולי צופים…והבית הופך להיות רק תחנת מעבר אשר מספקת אוכל, כביסות, הסעות ומיטה חמה מידי פעם, ימי הורים שנדחסים בין לבין לפני חופשת הפסח, אחיינית שיולדת, שני ארועים של חברים….
וכל זה בשלושה שבועות.
ייתכן שלמי שחי כל חייו ישראל זה נראה נורמאלי. ואולי לא. אבל בודאות החיים בארה"ב היו לי, באופן אישי, רגועים יותר.
לטיולי צופים כולם יצאו ביחד, ואת כל מה שעובר על ישראל חווינו בכל רמ״ח איברנו אבל דרך התקשורת.

את השמחות ורגעי העצב ליווינו ברוב המקרים מרחוק (חוץ ממקרים קיצוניים בהם טסתי לארץ). זה לא היה קל יותר מבחינות רבות, אבל זה היה פחות אינטנסיבי, לפחות בתחושה.
ומה שמעניין הוא, שהאינטנסיביות הזו מפעילה, מייצרת דרייב לעשייה, לחשיבה, ליצירתיות. כל מי שחי בתוכה צריך לתמרן בתוכה ולשמור על שגרת חיים רגילים- עבודה, לימודים, חוגים, משפחה, חברים,חגים…
וזה אחד הדברים, שלדעתי, עושים את ההבדל בין כאן לשם. יש כאלו שהחיים פה, שאין בהם רגע דל, מתאימים להם, ויש כאלו שפחות.
אבל הצורך להתנהל בתוכם, להיות קשובים לחדשות ולאמצעי התקשורת, להיות פעילים כל הזמן, למען עצמנו ולמען הסביבה – הוא זה שמייצר את תחושת השייכות, אם נרצה ואם לא נרצה.
מאחלת לכולנו חיים רגועים ושלווים, ואם אינטנסיביים אז רק מלאים בארועים טובים ומשמחים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *