בוקר יום שבת. שמונה בבוקר. השעות הרגועות של השבוע בישראל. אני לוקחת את הנייד ורק מתחילה לחשוב על התוכניות המרובות שיש לי היום. מחכות לי לא מעט הודעות בווטסאפ. כולן מחברות יקרות מארהב. שישי בערב אצלן. מתעדכנת, שואלת, שומעת סיפורים, רואה תמונות, מספרת חוויות משלי, ולרגע יכולה לדמיין את החיים שם. התמונות שיש לי בראש של מקומות שם מקבלות חיים וצבע, אני חשה את החדווה וההנאה מהקשר עם החברות שלי. מצליחה אפילו לרגע לדמיין את הטעמים של האוכל במקומות בהם היינו נפגשות לקפה, למרק אסייאתי מעולה, לטיול משותף ( כל חברה והבילוי שהיה איתה). ומתגעגעת… כן , מוצאת עצמי ברגעים נדירים של געגועים לשם…
ונזכרת בפוסט של גליה מאתמול, ומבינה, מה שבעצם אני כבר מזמן יודעת , שמה שעושה לנו טוב, ומה שנשאר אתנו זה רגש. הרגש החזיר אותי לישראל. והרגש אולי יוביל אותי יום אחד לבקר שוב במקום בו חיינו ארבע שנים בחו״ל, ואם זה יקרה, זה יהיה בשביל לפגוש שוב חברות יקרות ולראות מקומות שהטביעו תחושות טובות בליבי. הרגש ורק הוא קובע את עוצמת החוויה שלנו ואם טוב לנו או לא טוב לנו.
אז בלב שלם אני יכולה לומר, שאני מאושרת שהקשבתי לרגשות שלי, וחזרתי לישראל, למקום בו אני מרגישה הכי שייכת ( ולא אכחיש שיש ימים עם רגשות פחות חיוביים, אך הם כנראה פחות משמעותיים עבורי), הבית האמיתי שלי נמצא בלב שלי, והיכן שאני מרגישה רגשות חיוביים וטובים, אני מרגישה בבית. ותודה לפלאי הטכנולוגיה שמאפשרים לנו לשמור על קשר יומיומי עם אנשים אהובים מהצד השני של העולם
פוסט שמוקדש באהבה רבה ובגעגועים לחברות שבחרו להישאר שם, ושומרות על קשר 
️️️.
מאחלת לכולנו שנדע תמיד לקבל החלטות נכונות עבורנו.