הפעם אני רוצה לדבר קצת על מעורבות חברתית וקהילתית. בשבוע האחרון זכיתי להיות פעילה בשני ארועים משמעותיים עבורי. מאז ומתמיד דגלתי בחשיבות של מעורבות חברתית בקהילה. כך חונכתי אני, וכך חינכתי את ילדי. סיבות רבות מניעות אנשים להיות פעילים ומעורבים בקהילה שלהם. התחושה שהם תורמים לסביבתם החברתית, תחושת המסוגלות, האנדרנלין שמעורר אותם, ההנאה מהבעת דעתם ברבים, הצורך להיות מורגשים ואפילו משפיעים, הצורך בלהיות עסוקים, הצורך בלהיות שייכים, ועוד ועוד… כל אחד וסיבותיו ונסיבותיו.
ונחזור לארועים בהם הייתי מעורבת השבוע:
האחד- מערכת הבחירות בעיר מגורי. לפני מספר חודשים, עת הבנתי שהבחירות לרשויות המקומיות קרבות ובאות , ואני ששבתי מארהב לעיר חדשה עבורי, החלטתי שהגיע הזמן להבין מה קורה סביבי ולהתחיל להשפיע. הלכתי לחוגי בית ומהר מאד מצאתי את המועמד המועדף עלי ועל בני משפחתי. מרגע זה התחלנו להיות פעילים. מערכת הבחירות בעיר מגורי עוד לא הסתיימה, שכן יתקיים בשבוע הבא סיבוב שני אבל דבר אחד אני יודעת כבר עכשיו. נהנתי מכל רגע. נהנתי להביע דעתי ברבים, נהנתי לארח חוג בית בביתי, נהנתי לתמוך במועמד המועדף עלי ברחובות, נהנתי להכיר אנשים חדשים שגרים בסביבתי ולסיכום – נהנתי מתקופת הבחירות.
הארוע השני הוא עצרת הזכרון לזכרו של יצחק רבין ז״ל (שהשנה ההחלטה אם להשתתף בה היתה שנויה במחלוקת בקרב החברה הישראלית). הלכנו, אני וחלק ממשפחתי לעצרת, אחרי שנים לא מועטות בהן לא השתתפנו בה ( בשנה שעברה עוד היינו חדשים בישראל ועוד לא היינו בשלים למעורבות חברתית) וההרגשה היתה נפלאה. ההרגשה שאני אחת מתוך עשרות אלפים שאכפת להם, שרוצים להביע דעתם (והיו שם כל מיני דעות, אבל זה לא שינה לי לעצם תחושת השייכות שלי), שאני עומדת עם עוד המון אנשים וזוכרת ארוע טראומטי שקרה במדינה…
ובלילה, לאחר העצרת חשבתי לעצמי כמה זה כיף להיות חלק ממשהו. ואין ספק שהרגשתי את זה פחות כשחייתי בארהב. גם שם הייתי פעילה, כי זה טבוע בי, אבל גם שם הייתי פעילה רק בארועים שקשורים לקהילה הישראלית, ולא לקהילה בתוכה גרתי.
אז מה אני רוצה לומר בעצם? שמאז ששבתי לישראל אני מרגישה שלמה יותר. מרגישה חלק ממשהו גדול שאליו אני שייכת והוא טבוע בי. בחיים שלי, בזכרונות שלי, באישיות שלי, במהות שלי. בי. והשייכות הזו מעוררת אותי לפעול, כדי שיהיה לי פה טוב יותר. כך שבעצם תחושת השייכות היא סוג של מעגל שלא נגמר. תחושת שייכות גורמת לצורך לפעול למען חיזוק התחושה, ואז מרגישים שייכים יותר וכן הלאה…
ומה שמעניין, שנראה לי, שלמרות שתמיד אהבתי להיות פעילה בחברה, ההנאה והצורך לכך גדלו מאז ששבתי לישראל. ככל הנראה מאחר וזה היה חסר לי שם. זכור לי גם ששם לא הבעתי בריש גלי את דעותי ורגשותי לגבי הנעשה בישראל, מאחר והרגשתי לא ראויה לעשות זאת כל עוד אני לא חיה בה.
וסיבה נוספת, שאני חושבת שרק מי שחי מחוץ לישראל יכול להבין, היא שמשם, מבחוץ, יש לך פנאי ופניות רגשית לראות דברים אחרת, מבחוץ, ואתה חוזר עם תובנות אחרות, תובנות שמי שחי פה כל חייו, בתוך הבועה המורכבת והעמוסה שנקראת ישראל , מתקשה להתפנות לכך בשגרת היום יום הלחוצה.
וככל הנראה החסך שהיה שם העצים את הצורך להיות פעילה כאן.
