קצת על מחלות

ולא חלילה שאני מאחלת לכן להיות חולות. אבל אני חולה, ועלו לי הרבה מחשבות בנושא. חליתי לפני שלושה ימים לאחר תקופה מאד ארוכה שלא הייתי חולה. יומיים המשכתי להתנהל כרגיל, ניסיתי להתעלם מהמחלה, לקחתי כדורים, והמשכתי בשגרת חיי. אבל הלילה החום החליט להכריע אותי. הוא החליט להעלות הילוך ולהרקיע שחקים. במילים אחרות- הפיל אותי.
אז בלילה טרוף ומלא הזיות עלו פה ושם זכרונות מההתנהלות סביב מחלות מהתקופה שחיינו בארהב.
נזכרתי, שאם היה רשום לפקידות במרפאה שאני חולה במחלה מדבקת או משתעלת, מידע אותו מקבלים עוד מהשלב של הזמנת התור, חוייבתי לשים מסכה על הפנים לאורך כל הביקור. נזכרתי, שתור מוזמן בארהב הוא חצי שעה- רבע שעה בילוי עם האחות, ורבע שעה בילוי עם הרופא. המסדרונות בדרך כלל ריקים במרפאה, כי המטופלים ספונים בחדרי האחיות והרופאים. יש רוגע ושלוה, אבל מודה, שהיתה חסרה לי קצת האוירה במסדרונות הישראלים , אוירה של שיתוף, של טיפים שאימהות נותנות האחת לשניה בזמן שהן מחכות יחדיו בתור אינסופי לרופא, ובכלל האוירה שכשאת מבלה במרפאה, את פוגשת המון חברים ומכרים, חסרה לי היכולת לכעוס לפעמים במידת הצורך, להרים את הקול כשמשהו לא מקובל עלי, היה לי קשה עם הנימוס המעושה שהיה מלווה לביקורינו אצל הרופאים.
נזכרתי, ברופא הילדים שלנו, שהיה יהודי, ולכן בכל פעם כשהיינו מגיעים היינו צריכים להכין את הצחוק המלאכותי שלנו, כי הוא נהג לספר בדיחות בסגנון אמריקאי, שמרמזות לנו לנו שהוא יהודי ומבין עניין, כמו להאשים את הסופגניות במחלה בחנוכה, ואת המצות בפסח…
נזכרתי, שפעם בעת שהותי במרפאה ילד לחץ על האזעקה שמתריעה על אש, אז מאות אנשים חולים פונו מהבניין ונאלצו להמתין בגשם בחוץ קרוב לשעתיים, עד שעשרות כבאי האש והמשטרה שצבאו על הבניין, יסיימו לסרוק אותו…
חשבתי על כך שבעלי שם היה יכול להרשות לעצמו יותר בקלות להישאר איתי בבית כשאני חולה, והחברים, אמנם לפעמים לא היו ממש שכנים אבל תמיד נרתמו לעזור האחד לשני בשעת צורך. אבל כאן מצד שני יש הורים, והשכנים יותר מעורבים, כך שאתה אף פעם לא לבד.
בגדול, כאן אני מרגישה בבית, וכשחולים, הכי כיף להיות בבית, אז אם להיות חולה אז כאן. ובתמונה- כאן אני אף פעם לא לבד, גם לא כשאני במיטה. שווה הכל…

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *