שנתיים בישראל

אז מה יש לי לספר שעוד לא סיפרתי?
אולי שלמרות שהיותי תושבת חוזרת היא סוג של חותמת בלתי נראית, מצד שני היא מאד קיימת וזורמת בעורקי ומזכירה לי את עצם היותה חלק ממני יום יום
ומצד שני, לספר שמבלי להרגיש מיום ליום מתרגלים לחיים פה והם הופכים לשגרה ויום אחד מבינים שאנחנו כבר חיים חיים רגילים ונורמליים?
אולי לספר שכשאני נתקלת בתושבים חדשים שאך הגיעו לישראל אני יכולה בקלות לזהות שהם עדיין חדשים על סמך ההתנהגות המהוססת? ועל סמך ההתלבטות כיצד לנהוג בסיטואציה מסויימת?
שהילדים של אלו ששבו בימים אלו בהחלט מנומסים יותר אפילו באופן בולט לעין יחסית לילד ישראלי טיפוסי (גם מאלו המחונכים בינהם)?
לספר שהימים הראשונים, ובעיקר אם מגיעים באמצע החופש הגדול כשכל המדינה לא בשגרה, לא מייצגים שום דבר מההמשך?
או בעצם, לרמוז שבישראל, גם בימים של שגרה, לא תמיד מובטחת שגרה?
לספר שאין פה רגע דל וקשה מאד למצוא רגע משעמם?
ומצד שני, שהימים פה ״כאילו״ יותר ארוכים, ואפשר לצאת לבלות בשעות לילה מאוחרות?
ושאם מסתובבים בשמונה בערב ברחובות, יש המון אור, והרבה אנשים ילדים ונוער מסתובבים ברחובת , גם בשכונות שקטות ? (טוב, אני לא מתחרה עם ניו יורק ועוד כמה ערים גדולות בעולם, אבל בכל זאת…).
שלכל ילד יש מגוון רחב של אפשרויות ופעילויות מגוונות כמו תנועות נוער שונות, חוגים, קבוצות חברות וכו'?
שכיף שיש משפחה מסביב? וטוב שאנחנו קרובים אליהם, ושצריך ורצוי למצוא את המינון הנכון?
ששיחות על געגועים על החיים שם הם חלק מחיינו, ותמיד יצוצו?
שמתרגלים מהר מאד לנהיגה בארץ, ותוך חודש האינסטינקטים שלנו חדים כמו נהג מרוץ בתחרות הגרנד פרי?
שכן, הכיתות בבתי הספר רועשות, וכן, לא תמיד יש למורה את המילה האחרונה כי יש פה הורים מאד דעתניים?
שהחיים פה לא תמיד זולים?
שלמרות שאנחנו מאד מחכים לזה, לא תמיד החברויות ומערכות היחסים שהיו לנו כאן חוזרות לאותה הנקודה אותה עזבנו?
ומצד שני , מכירים הרבה חברים חדשים, ואחד הדברים הכי כייפים זה לפגוש את החברים משם כשהם מגיעים לביקור?
שלילדים תמיד תהיה סיבה להאשים אותנו כשיהיה להם קשה, שבגלל שאנחנו החלטנו לחזור קשה להם?
אבל שאנחנו נוכל לבחור אם לקחת את האשמה עלינו , או למנף את השיחה למקומות טובים ומעצימים?
שרילוקיישן היה הדבר הכי טוב והכי רע שקרה לי בחיים?
ושהמעבר חזרה היו הדבר הכי טוב והכי רע שקרה לי בחיים גם?
שאני מברכת על העובדה שקבלתי הזדמנויות שונות בחיים ושבידי זכות הבחירה כיצד לנצל אותן ומה ללמוד מהן?
אז כן, הכל נכתב בסימני שאלה כי באמת התלבטתי בהתחלה מה לספר.
וכמו תמיד, הגעתי למסקנה שרילוקיישן וחזרה לארץ נוגעים בכל שטח בחיים, ולכן אין מנוס אלא להתייחס להכל.
אז אני סוגרת כבר שנתיים בארץ. שנתיים משמעותיות, עוצמתיות, מלאות בעליות וירידות, בהחלטות טובות ובהחלטות שגויות, בימים טובים וימים פחות טובים, אבל פתאם שמתי לב, שעבור אנשים שפוגשים אותי עכשיו, אני ישראלית בלבד, בלי החותמת של ״זו שהרגע חזרה מרילוקיישן״, ויש בזה דווקא משהו מרגיע, שייך ושגרתי.
ומצד שני, אחרי שנתיים, תמימות בישראל,
אני יכולה לומר בלב שלם, שאני מאושרת מהבחירה שלי ללוות אנשים במסעם חזרה הביתה כעיסוק לחיים
מאחלת לכן, שבות יקרות, שתשכילו לקחת את הזמן, להנות מהדרך ככל האפשר עד שתמצאו לעצמכן את השגרה הברוכה שלכן, גם אם זה לוקח זמן.

 

 

*הכותבת היא שרי מחלב גורן, עובדת סוציאלית קלינית ומנחת קבוצות, מייסדת ובעלת "מיזם הבית לשבים לישראל".ב:עלת נסיון של 20 שנה בטיפול, אימון והנחיית קבוצות בתחומים אלו:

  • קבלת החלטות.
  • התמודדות בתקופות של מעברים ורילוקיישן.
  • התמודדות עם פרידות.
  • העצמה אישית, הורית ומשפחתית.
  • הדרכת הורים.
  • בריאות האישה (הריון, לידה, פוריות, גיל המעבר).

נסיון בעבר:

-מרכזת התחום הטיפולי במרכז לבריאות האישה מחוז שרון שומרון – שרותי בריאות כללית.

-מנהלת ומנטורית של קבוצות התמיכה בעמותת עמדא.

-הנחיית עשרות קבוצות תמיכה בתחום השיבה לישראל, רילוקיישן, אימהות לאחר לידה, ומטפלים עיקריים.

-מאות טיפולים/ אימונים  והדרכות הורים בתחומי בריאות האישה, קבלת החלטות, רילוקיישן, חזרה לישראל,והתמודדות בתקופות של מעברים.

 

למידע נוסף:

להצטרפות לקהילת הפייסבוק "הבית לשבות לישראל"

לרשימת הטבות של נותני שרותים המתמחים בשיבה לישראל

לקבלת ייעוץ, תמיכה וליווי בתהליך השיבה לישראל

לרשימת הרצאות, מפגשים וסדנאות לתושבים החוזרים