3 שנים בישראל

3 שנים בישראל ??
היום אנחנו חוגגים שלוש שנים מאז שובנו לישראל???.
4 שנים זה מספר השנים שהיינו ברילוקיישן בסך הכל.
פתאם 3 שנים נראה לי מעט ביחס לעוצמות ולחותם שהן השאירו  עלי מתוך 7 השנים האלו, ארבע השנים של הרילוקיישן בחו״ל ושלושת השנים מאז שבנו.
ואיך שאני לא מסתכלת על זה, דווקא חוויית השיבה לארץ, שכביכול נראית טבעית יותר, היא זו שהשפיעה עלי יותר מתקופת הרילוקיישן.
שלוש השנים האחרונות מאז שובי לישראל, הן אלו שעיצבו את חיי בדרך העוצמתית ביותר, וגם את חיי משפחתי. והן אלו שמורגשות לי כל בוקר מחדש כאשר  אני פוקחת את עיני, כחיים האמיתיים שלי, אלו שאני רוצה לחיות,  כפי שהם.
?למה ואיך?
כדי לנסות להבין , עשיתי רשימה של תחומים בהם אני מרגישה שיצאתי מחוזקת מאז שובי לישראל.
-בתחום התעסוקתי: בשלוש השנים האלו, עשיתי סוג של שינוי תעסוקתי. אמנם לא החלפתי מקצוע, אך מצאתי לי נישה חדשה בתוך המקצוע שלי. ואם אני כותבת על זה ראשון, סימן שזה הדבר הכי משמעותי לי. שנים רבות הייתי עסוקה בלחפש לעצמי את המקום המקצועי שלי. זה ממש לא קרה לי בזמן הרילוקיישן, ואפילו להיפך. נעשיתי יותר מבולבלת. זה קרה לי כששבתי. מצאתי לעצמי את הכיוון שלי.
-הכרתי המון אנשים חדשים וטובים: אם חשבתי שתקופת הרילוקיישן הוסיפה הרבה אנשים אל חיי, אז היום אני מבינה שדווקא מאז שובי נכנסו לחיי האנשים החשובים באמת, אלו שיישארו עימי תמיד (וממני לא קל להיפטר, יעידו חברי/ותי הותיקים/ות ?), ובכל זאת נשארו  בחיי , רק אלו שצברתי במהלך החיים ואשר שרדו איתי את המעברים השונים.
במובן מסויים , אני יכולה להודות על כך  לאינטואיציה  שלי, שתמיד ידעתי  שחזקה אצלי, ואשר התחדדה לי יותר עם שובי לישראל.
-שלמות עם המקום בו אני חיה: היום אני יודעת בודאות גמורה, שישראל היא הבית שלי. לא תמיד קל פה, ויש תמיד על מה להתלונן. אבל  פה אפשר גם לפעול, להילחם, ולשנות. והמוטיבציה לפעול, להילחם ולשנות באה ממקום פנימי, מושרש ואמיתי. ואני יודעת, שכל הישג שאני משיגה, קטן או גדול ככל שיהיה , הוא עבורי, עבור ילדיי, ועבור דור ההמשך for life…
-מצב רוח ומוטיבציה: השיבה לישראל הפיחה בי, ואני חייבת לומר שאני רואה זאת גם אצל ילדיי, רוח של מוטיבציה וכוחות מחודשים להסתער על החיים, למנף את חוויות העבר שלנו בארץ ובחו״ל, ולשאוב מהם כוחות ועוצמות לחיים שלנו כפי שהם היום. כולנו, כל אחד בחייו/ה האישיים פעילים, פועלים ומפעילים את הסביבה שלנו, ואפשר לומר שגם מאושרים בחלקנו . אני לא אומרת שאין ימים קשים.  יש. היו בעיקר בשנתיים הראשונות מאז שובנו, וגם היום בתקופת הקורונה לא חסר, אך אנחנו תמיד יודעים לתת לימים האלו את המקום שלהם, ולקום מהם למחרת עם המון כוחות מחודשים.
-היכולת להעזר: השיבה לישראל, ובעיקר התקופה ההתחלתית שלנו, שלא היתה קלה, לימדה אותי לדעת להעזר. להעזר בחברים. להעזר באנשי מקצוע. להעזר במשפחה…. השלמתי עם התובנה, שלפעמים צריך לדעת לשלם , ולא משנה אם זה בכסף, גאווה או אפילו ברגש, בשביל להקל לעצמנו את החיים, ולפנות זמן אנרגיה וכח למשימות אחרות.
ועם כל זאת, הבאתי איתי מהרילוקיישן כמה מתנות שאני לא מוותרת עליהן, בתקוה שישנו גם כאן משהו:
?חיוך תמידי על הפנים, לכל שכן/ה, מכר/ה או סתם אדם ברחוב במידה ומבטנו נפגשים.
?אני מחזירה באופן מסודר למוכרות/ים בגדים שלקחתי למדידה.
☺️אני מבקשת סליחה אם נתקלת במישהו או סתם רוצה לעבור. לפעמים עוד נפלט לי: sorry…
?משתדלת לתת זכות קדימה בכביש, ומתאפקת לא לצפור (מודה שלא תמיד מצליחה?)
ואם צבטתי למישהי בלב עם הפוסט הזה, זו לא כוונתי. לכל אחד ואחת  יש את הזמן  שלו/ה והנסיבות האישיות שלו/ה להתאקלמות.
ומה שבטוח, כולנו  זכינו לטעום כמה  סוגים של סגנונות חיים, ואני מאמינה, שמכך אפשר רק לצמוח וללמוד מה טוב לנו.
וכל שנותר לי לאחל לכן, נשים יקרות, שתשכילו לקחת את הזמן, להנות מהדרך ככל האפשר עד שתמצאו לעצמכן את השגרה הברוכה שלכן, היכן שהיא לא נמצאת?
*ובתמונה- תמונה שצצה לי היום בפייסבוק, שגם צולמה בדיוק היום, לפני 6 שנים, עת השתתפנו בהפגנה למען ישראל בהיותינו בחו״ל בזמן מלחמת ״צוק איתן״.
תמונה, בה מצולם אחד מילדיי, שמייצגת לטעמי את הרבה ממה שאני חשה היום????