אני לא יודעת אם יש עוד עם, בו יבינו אדם שאומר שזו התקופה שהוא הכי אוהב בשנה.
יש משהו פרדוקסלי בלהיות ישראלי. סוג של גאווה שמלווה בדרמות כמעט יומיומיות. הכאב הוא חלק מהחיים. בכל חג כמעט חוגגים גם את הכאב שמאחורי השמחה, ואז מגיעה התקופה הרשמית של הזכרון והעצב, שמה שיפה בה, שהיא מצליחה לאחד לרגע את כולם (או לפחות את רוב העם)- תקופת ימי הזכרון ויום העצמאות.
תקופה, שאני באופן אישי אוהבת אותה. אוהבת להתמכר לתחושות שהיא מייצרת בי. תקופה, שמותר לי לעצור לרגע, ולתת חופש לרגשות שלי. ואין מי שיגיד לי שזה לא מתאים. או שזה תיכף יעבור. כי מותר.
ואז אני יכולה להתמכר לשירים העצובים ברדיו, לראות סרטים כאוות נפשי, ולא ארגיש שום רגשות אשמה שהייתי יכולה לעשות משהו אחר במקום…
כשגרנו בארה״ב, היינו צריכים להתאמץ בכדי לייצר לנו את התחושות האלו. כי מחוץ לכתלי הבית הכל המשיך כרגיל. אז היינו מאד מעורבים בטקסים השונים שהיו בקהילה שלנו. היה ברור לנו, ולכל הקהילה שלנו, שאם אנחנו לא נערוך את הטקסים האלו, אף אחד לא יעשה אותם בשבילנו. והטקסים היו מרגשים מאד. אבל תמיד היתה תחושה של החמצה שאנו לא חלק מהמדינה. הטקסים לא היו באותן שעות קסומות, בהן מדינת ישראל כולה מתכנסת לתוך תחושות האבל והעצב, ולעיתים אפילו לא באותם הימים. והשתדלתי תמיד לעמוד דום עם הצפירה בישראל, ולשמוע ערוצי רדיו ישראלים לאורך כל היום. ושם התחלתי במסורת חדשה שלא עשיתי קודם- הדלקת נרות נשמה. אבל הרגשתי עדיין רחוקה מהמקום בו אני באמת רוצה להיות.
והנה, אנחנו בישראל, וזו השנה השניה שלנו כאן. והשנה, אני חשה שהתאקלמתי, שאני כבר חלק, אבל באופן פרדוקסלי חסרה לי היוזמה והמעורבות. פתאם אני מרגישה, שכאן, בישראל, מגישים לי את האווירה על מגש, ואני רק צריכה לקחת ממנו טעימה קטנה, והנה אני בתוכה. בלי להתאמץ בכלל. ועד כמה שזה הזוי. זה מוזר לי. ומה שמדהים, שגם הילדים שלי, שהיו חלק מרכזי בטקסים בארה״ב, אומרים את אותו הדבר.
ולמה זה חסר לנו? כי אנחנו כנראה רוצים לחוש חלק ממשהו גדול שמתרחש, והתרגלנו להתאמץ בעבורו.
ולכן פיתחנו מסורת חדשה, בה אנו פותחים את ביתנו בכל שנה דרך הפרוייקט המדהים ״זכרון בסלון״, ומקשיבים באופן אינטימי (אך צפוף לאור הביקוש הרב) לסיפורו המרתק של ניצול שואה, שרים מעט שירים וניכנסים לאוירה יחדיו.
מה שבטוח, שזה מספק לנו את תחושת השייכות. את תחושת הביחד. והביקוש הרב להשתתף בערב הזה, מרגשת ומעצימה את תחושת השייכות, ונותנת הרגשה שאנחנו במקום הנכון לנו.
*הכותבת היא שרי מחלב גורן, עובדת סוציאלית קלינית ומנחת קבוצות, מייסדת ובעלת "מיזם הבית לשבים לישראל".ב:עלת נסיון של 20 שנה בטיפול, אימון והנחיית קבוצות בתחומים אלו:
- קבלת החלטות.
- התמודדות בתקופות של מעברים ורילוקיישן.
- התמודדות עם פרידות.
- העצמה אישית, הורית ומשפחתית.
- הדרכת הורים.
- בריאות האישה (הריון, לידה, פוריות, גיל המעבר).
נסיון בעבר:
-מרכזת התחום הטיפולי במרכז לבריאות האישה מחוז שרון שומרון – שרותי בריאות כללית.
-מנהלת ומנטורית של קבוצות התמיכה בעמותת עמדא.
-הנחיית עשרות קבוצות תמיכה בתחום השיבה לישראל, רילוקיישן, אימהות לאחר לידה, ומטפלים עיקריים.
-מאות טיפולים/ אימונים והדרכות הורים בתחומי בריאות האישה, קבלת החלטות, רילוקיישן, חזרה לישראל,והתמודדות בתקופות של מעברים.
למידע נוסף:
להצטרפות לקהילת הפייסבוק "הבית לשבות לישראל"
לרשימת הטבות של נותני שרותים המתמחים בשיבה לישראל
