9 שנים מאז חזרתי לישראל :
9 שנים זה אומר שאני הרבה יותר שנים כבר כאן מאשר שהייתי שם.
זה אומר, שהרילוקיישן הוא כבר זכרון של תמונות ומצבים מסוימים, ופחות של תחושות שעוצמותיהן התעמעמו עם הזמן.
זה אומר, שלצערי, לא כל מי שהגיעו לקבל את פנינו ביום שובנו, נמצא בין החיים. וגם אלו שעדיין בחיים, חלקם-ן במצב בריאותי שונה ממה שהיה כשהגענו.
זה אומר, שאני יודעת בדיוק איפה אני מרגישה בבית, ואיפה אני יכולה לעשות מה שכל כך חשוב לי – להשקיע ולהשפיע בו.
זה אומר, שהרבה חברים-ות שנפרדתי מהם-ן לפני 9 שנים, גרים כבר הם בישראל היום.
זה אומר, שעם הזמן, באופן טבעי, התנתקו חלק מהקשרים שלנו בחו״ל, ונשארו, אלו שמשמעותיים לנו ביותר.
אבל זה לא אומר, שאלו שהקשרים עימם התקררו, לא נטועים בליבנו לעד. ממרום נסיוני בחיים, אני כבר יודעת שלעיתים מתרחקים, אבל אין לדעת מתי דרכנו יצטלבו שוב.
זה אומר, שממרחק הזמן והמיקום, אני רואה היום בבירור את היתרונות והחסרונות שבחיים בכל אחד מהצדדים.
זה אומר, שלי אין ספק איפה אני רוצה להמשיך לחיות את חיי.
זה אומר, שלרגע אני לא מתחרטת על כל צעד שעשינו, על המעברים , המשברים, המהמורות, החוויות והאתגרים שעיצבו כל אחד מבני-ות המשפחה לחוד, וכמשפחה ביחד.
זה אומר, שאני כבר רואה את החוזקות שקבלו ילדיי בזכות המעברים שעשינו – שליטה בשפה האנגלית, עצמאות, פתיחות, חברים-ות מכל העולם, אומץ לעשות שינויים בחיים, מעבר לחו״ל לתקופה כשליחים-ות, ועוד…
זה אומר, שבמרחק הזמן, התלבטויות וחששות שנראו לי בעבר הרות גורל, הפכו להיות מינוריות עם הזמן, והנסיון לימד אותי, שאין סיבה לחשוש משינויים בחיים, ולהיפך, ושבסופו של תהליך, גם אם נופלים, נעמדים על הרגליים, ואפילו מתחשלים.
זה אומר, שטעמתי את טעם הכשלונות, וטעמתי את טעם האכזבות, וטעמתי את טעם האתגרים, וטעמתי את טעם ההתלבטויות, ואת טעם החששות, וגם את טעם ההצלחות, ואת הטעם האהוב עלי ביותר – טעם של סיפוק בזכות כיבוש יעדים, והתגברות על אתגרים.
זה אומר, שמה שרואים ממקום אחד, נראה לחלוטין שונה מהמקום האחר.
זה אומר, שיש לי חיי שגרה מספקים, וחיי חברה, וחיי משפחה, ומקומות בילוי אהובים, ובקיצור, שבסך הכל יש לי חיים שלמים ומלאים במקום בו אני חיה.
זה אומר, שלכל אחר מילדיי, בהתאם לגיל-ן והשלב שלהם-ן בחיים, יש חיי שגרה מספקים, וחיי חברה , ומקומות בילוי אהובים, ובקיצור, שגם להם יש חיים שלמים ומלאים.
זה אומר, שכחלק מהחיים שלנו בישראל, הצבא הוא חלק מחיינו, ומקור גאוותנו.
זה אומר, שאני מאושרת מהעובדה, שהילדים-ות שלי מכירים-ות אפשרויות שונות של חיים, ולא יחששו להתנסות בבחירת החיים שמתאימים להם-ן במהלך הזמן.
זה אומר, שאני נמצאת במקום הנכון עבורי.
הדרך לא תמיד היתה קלה, היו עליות ומורדות, ודרכים עקלקלות, ועדיין יש, אבל תמיד זכרתי למה רציתי לחזור, וזה מה שעזר לי להיות במקום השלם בו אני נמצאת היום
אז בחודש בו אני מציינת 9 שנים מאז שובי לישראל, כשיום החזרה (21.7.2017), שלפני חזרתי לא היה לי שמץ של מושג כמה הוא יהיה משמעותי עבורי, וכמה החזרה לארץ תשנה את מסלול חיי, אני רוצה לאחל לכן, נשים יקרות- שתשכלנה להנות מהבחירה הנכונה עבורכן, שתמיד תהיינה במקום בו אתן רוצות להיות (ולא משנה היכן), והכי הכי חשוב – שתהיינה שלמות איתו מכל הבחינות – הגשמית, הרוחנית, הרגשית, הערכית, המקצועית, האישית, המשפחתית, הקולקטיבית, וכל מה שחשוב לכן באשר אתן.
והצילום – חיבוק בנות דודות באחד מארועי הפרידה שערכנו בטרם יצאנו לרילוקיישן. תמונה משנת 2013, שנחשפתי אליה השבוע ומאד ריגשה אותי, בשל העובדה שהקשר והאהבה בינהן נשמר עד היום, וכמובן גם בתקופת הרילוקיישן (והיום הן בנות 27,22,20).
