אני רוצה להתייחס פה לנושא של ההבדל בין הנימוס והאדיבות שרובנו נהננו מהם כשחיינו מחוץ לישראל לטמפרמנט הלחוץ עד הסטרי הישראלי שאנחנו כה חוששות ממנו עם הגיענו לישראל.
באחד הביקורים שלנו בישראל עת שהינו עוד בחו״ל, התרוצצנו כרגיל במהלך חודש שלם בין בתי ההורים, לחברים, למלונות ולצימרים, ושמתי לב לתופעה, שבישראל בכל מקום שהייתי, העיניים של הישראלי/ת שהולך/ת מולי תמיד נעוצות בתוך עיני, אבל כמעט אף פעם לא עם חיוך. ולהיפך, תמיד הפריעה לי העובדה שהם מסתכלים עלי כאילו כדי להתחרות בי מי יגיע ראשון לנקודה דמיונית שקיימת ביננו, מי יגיע ראשון לדלת המלון, מי ייכנס ראשון לחנות וכו׳.
ולעומת זאת, כמעט מהיום הראשון של החיים שלי בארה״ב הפריעה לי העובדה שכל אדם שעובר מולי ברחוב, ולא משנה אם הוא אמריקאי, סיני, הודי, או כל עם אחר, תמיד חייך אלי ובירך אותי לשלום, או בוקר טוב, או ערב טוב, תמיד החזרתי לו/לה ברכה, אבל לא הרגשתי מחוברת אליו/ה. לא עניין אותי מי הוא/היא, היכן הוא/היא גר/ה, האם אראה אותו/ה שוב, וגם לא למי הוא/היא מצביע/ה בבחירות לראשות העיר ( מי בכלל ידע מתי יש בחירות ומי ראש העיר), לא מה הוא/היא עשה/תה בצבא, האם הילדים שלו/ה עלולים להיות עם ילדי בכתה, ובטח ובטח שלא תהיתי מאיפה הוא/היא מוכר/ת לי , כי הוא /היא לא היה/תה מוכר/ת לי.
ולכן, לקראת שובי לישראל, גמלה בי ההחלטה שאת הנימוס הזה אני אביא איתי. וכך אני עושה. גם בישראל אני תמיד מחייכת לכל מי שעובר/ת מולי, מברכת לשלום, או בוקר טוב, מציעה עזרה אם צריך, ומשתדלת לחייך גם בסיטואציות פחות נעימות, או מלחיצות ו….וואלה זה עובד!
ברוב המקרים הצד השני גם מחייך אלי, או לפחות מוריד הילוך…
וזה כבר לא מאולץ אצלי, וגורם ליום להראות יותר טוב גם בימים קשים ( ויש כאלה….)
אז זה הטיפ שלי להיום. לחייך ולהיות אדיבים כפי שהייתן בחו״ל. זה משנה את האוירה.
אני מזמינה אתכן לנסות לחייך לסובבים אתכן גם בימים קשים, וגם בסיטואציות מתסכלות, בעיקר בתחילת הדרך בארץ…. לאט לאט זה ייהפך להרגל.
תפריט
