מתחילת היום היום, היכן שלא הייתי, ליוו אותי המחשבות לגבי השיבה לישראל בצל המצב הבטחוני.
אני מתכתבת עם חברות מחו״ל, נשים שמתכננות לשוב הקיץ, חברות מהארץ, וכולנו קמנו הבוקר עם תחושה של מעין ואקום. רגע! מה קורה פה? אנחנו עוד מתאבלים על ההרוגים של אתמול, המומים מעוצמת המטחים שנפלו אתמול על ישראל, והיום- יום רגיל. ברגע אחד נעלמו מהטלויזיה כל הכתבים טרוטי העיניים (טוב, מגיע להם גם לישון קצת?), ואלו שמדברים היום נשמעים פחות דרמטיים ומעט יותר עולצים (עליצות זהירה עדיין), המוסיקה ברדיו חזרה להיות רעשנית יותר, תלמידי בית הספר בדרום, שהבוגרים שבהם אתמול נאלצו לוותר על מבחנים אליהם התכוננו זמן רב, אוספים את עצמם והולכים לבית הספר, חלקם ממשיכים להיבחן בבחינות בגרות ומתכונות, וכולם מדברים שוב על מה יעשו ביום העצמאות…
ואני חושבת על המשפחות ששבות אוטוטו לישראל. אם עושות זאת מבחירה או לא, הן כבר אורזות, ומתכוננות. ואתם, ההורים, מצד אחד מנסים להיות מלאי הבטחות אופטימיות לילדים, ומצד שני, מחפשים דרך להצדיק את השיבה למרות המצב הבטחוני, שהרי הילדים, בעיקר אלו שלא גדלו בישראל, ולא ספגו בה מעולם אוירה מעבר לחופשה ובילויים, לא מבינים למה הם צריכים להכנס למצבים כאלו ולעזוב את החיים אליהם הם רגילים.
וככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה, שזה בדיוק החוזק שלנו כעם, והחוזק האישי של כל אחד ואחת מאתנו.
היכולת הזו להתמודד עם משבר, עם שינוי, עם ארוע עוצמתי במהירות שכזו. היכולת להיות רגע אחד במצב מורכב, ואת הרגע שאחריו כבר לחגוג. ולמרות השינוי העוצמתי במצב הרוח, עדיין למצוא דרך לשמר זכרונות. גם את הטובים, וגם את אלו שלא. וזה עוד משהו שמייחד אותנו- הדרך בה אנו מצליחים להרגיש, לנצור בליבנו ולציין כל ארוע, ולעשות משהו כדי שיישמר לעד.
ואולי בגלל זה, אני יודעת, שהשיבה לארץ, עד כמה שהיא עוצמתית, תעבור על רובכן באותו האופן בו אתן רגילות להתמודד . ומי שעוד זוכרת את המעבר שלה לחו״ל ככה זה היה- רגע אחד קשה, ורגע אחר שיא של אושר…וגם ילדיכן, שנושאים גנים קולקטיבים של השרדות וחוזק, יעברו את התקופה הזו, וילמדו, שעם כל דבר אפשר להתמודד, יעלו על קרונות רכבת ההרים הישראלית, וישתלבו במציאות ההזויה בה כולנו חיים. ולא אגזים אם אגיד, שגם קצת מכורים ( לאו דווקא לטילים, אבל לריגושים באופן כללי ?).
המעבר לישראל ותקופת ההשתלבות בה, מהווה תקופה עוצמתית, מרגשת,מורכבת, מתישה ומאתגרת, אבל בסופו של דבר, זו עוד תקופה שתיכנס לספר הזכרונות של החיים.
ועם כל האופטימיות שאני מנסה לשדר, ליבי עם משפחות הדרום, שחוות מצבים שלאף אחד לא מגיע לחוות, והלוואי והמצב המורכב הזה ייפתר ויסתיים במהרה❤️
*הכותבת היא שרי מחלב גורן, עובדת סוציאלית קלינית ומנחת קבוצות, מייסדת ובעלת "מיזם הבית לשבים לישראל".ב:עלת נסיון של 20 שנה בטיפול, אימון והנחיית קבוצות בתחומים אלו:
- קבלת החלטות.
- התמודדות בתקופות של מעברים ורילוקיישן.
- התמודדות עם פרידות.
- העצמה אישית, הורית ומשפחתית.
- הדרכת הורים.
- בריאות האישה (הריון, לידה, פוריות, גיל המעבר).
נסיון בעבר:
-מרכזת התחום הטיפולי במרכז לבריאות האישה מחוז שרון שומרון – שרותי בריאות כללית.
-מנהלת ומנטורית של קבוצות התמיכה בעמותת עמדא.
-הנחיית עשרות קבוצות תמיכה בתחום השיבה לישראל, רילוקיישן, אימהות לאחר לידה, ומטפלים עיקריים.
-מאות טיפולים/ אימונים והדרכות הורים בתחומי בריאות האישה, קבלת החלטות, רילוקיישן, חזרה לישראל,והתמודדות בתקופות של מעברים.
למידע נוסף:
להצטרפות לקהילת הפייסבוק "הבית לשבות לישראל"
לרשימת הטבות של נותני שרותים המתמחים בשיבה לישראל