בלוג

על המעבר בין יום הזכרון ליום העצמאות
המעבר הזה. מיום הזכרון ליום העצמאות הוא תמיד קשה. מאמץ רגשי עצום לצאת מהמקום הכואב, המכאיב, אפשר לומר אף מה״התענגות״ על העצב, ולעבור לשמחה על קיומה של המדינה שלנו. וזאת כותבת מישהי שלא טעמה שכול מקרבה קרובה. אז על אחת

כך הם אמרו לה!
חצי שנה לפני, הם ברכו אותה באהבה. שמחו בשמחתה.שיהיה לכם בהצלחה רבה, תעשו חייל, תהנו ותנצלו כל דקה, ואל תמהרו לחזור. זו הזדמנות נפלאה לכם ולילדים. כך הם אמרו לה.ביום הפרידה, הם ברכו אותה בהתרגשות. התרגשו איתה. תכתבי כל יום,

הייתי שם- בשלבים השונים שאנו עוברות עם המעבר לארץ
הייתי שם. עברתי את זה. את ההתלבטות אם ומתי לחזור.הייתי שם. כשהגיעה ההחלטה הנחרצת שחוזרים. ואז מתחיל מחול השדים- ההודעה למשפחה ולחברים, ההודעה לילדים, מכולה, טפסים, קניות, אריזות, פרידות.הייתי שם. בימים האחרונים לפני העזיבה את הבית שם, מעבר לים. כשיום

שנתיים בישראל
אז מה יש לי לספר שעוד לא סיפרתי?אולי שלמרות שהיותי תושבת חוזרת היא סוג של חותמת בלתי נראית, מצד שני היא מאד קיימת וזורמת בעורקי ומזכירה לי את עצם היותה חלק ממני יום יוםומצד שני, לספר שמבלי להרגיש מיום ליום

הרהורים על הקשר בין תהליך השיבה לישראל לבין תהליך של הריון ולידה
כשפתחתי היום את הפייסבוק חיכו לי 3 פוסטים חדשים בקבוצה מהלילה האחרון. כל פוסט יותר מרגש מקודמו. כל פוסט ממקום אחר בעולם. כל פוסט שייך לשלב אחר. אבל המשותף לכולם הוא נושא השיבה לישראל. אז קודם כל, תודה למשתפות! ריגשתן❤️

ישנם ימים
ישנם ימים שאני נזכרת בחיים שם.נזכרת, ומתגעגעת. מתגעגעת לשלווה ולרוגע, לסופי השבוע הארוכים, לטיולים האינסופיים, לזמן האיכות עם המשפחה הגרעינית, לארוחות ימי שישי חסרות מחוייבות עם החברים או עם המשפחה המצומצמת, לאוכל הטעים במסעדות במחירים סבירים, לתחושות של מחוייבות יומיומית

הרהורים על חודש יוני בתקופות של רילוקיישן
חודש יוני בפתח! החודש שהיה עבורי תמיד הכי מרגש מכל חודשי השנה כשחייתי בארה״ב . אני זוכרת את הפרפרים בבטן שליוו אותי לקראת ותוך כדי חודש יוני כל שנה. . החודש של מסיבות הסיום, ולבוגרים יותר- החודש של הפרום והגרדיואישן.

טקסי סיום שנה
אני זוכרת את הגאוה לראות את הבת שלי מחזיקה את דגל ישראל בין שלל דגלי העולם בכיתה ההומוגנית שלה (לפחות בעמק הסיליקון, הרבגוניות מכל העולם באמת מדהימה). זה היה בסיום השנה הראשונה לרילוקיישן כשהשפה האנגלית רק החלה לפרוץ באופן שוטף

אולי ידעתי, אבל לא הייתי מוכנה…
– אולי ידעתי, אבל לא הייתי מוכנה לעובדה, שתוך תקופה מסויימת לאחר השיבה לארץ, המקורבים אלי יתרגלו לנוכחות שלי, וישכחו שאני עדיין חדשה ונמצאת בתהליך התאקלמות, למרות שאני עדיין אחוש אותה… – אולי ידעתי, אבל לא הייתי מוכנה לעובדה, שיש

מחשבות על תקופת ימי הזכרון
אני לא יודעת אם יש עוד עם, בו יבינו אדם שאומר שזו התקופה שהוא הכי אוהב בשנה. יש משהו פרדוקסלי בלהיות ישראלי. סוג של גאווה שמלווה בדרמות כמעט יומיומיות. הכאב הוא חלק מהחיים. בכל חג כמעט חוגגים גם את הכאב

על התחושות בתקופת הפרידה לפני השיבה לישראל
אני זוכרת את חודש מאי לפני שנתיים. החודש בו הודענו סופית ורשמית שאנו חוזרים לישראל. הודעה רשמית בעבודה, הודעה רשמית למשפחה, הודעה רשמית לחברים בארהב, בישראל, הודעת רשמית בבתי הספר, יצירת קשר ראשונית עם חברת השילוח, לילות שלמים של חיפוש

הרהורים לגבי השיבה לישראל בצל המצב הבטחוני
מתחילת היום היום, היכן שלא הייתי, ליוו אותי המחשבות לגבי השיבה לישראל בצל המצב הבטחוני. אני מתכתבת עם חברות מחו״ל, נשים שמתכננות לשוב הקיץ, חברות מהארץ, וכולנו קמנו הבוקר עם תחושה של מעין ואקום. רגע! מה קורה פה? אנחנו עוד